חשבתם פעם עלזה שרוב רובם של הסרטים והספרים והאגדות מדברים רק על "הגיבור" ואיך הוא מרגיש ואיך הוא התמודד עם כל מה שקורה לו באומץ ותעוזה שאין כמותה?
טוב, התשובה בטח תהיה שסיפור חייב להיות שונה מהמציאות, מוקצן יותר (ההתמודדויות של הגיבור"קשות" יותר ממה שכל אחד במציאות חווה), כי אחרת זה לא יעניין, אחרת זה יהיה כמו כל סיפור של כל אדם באשר הוא.
קל לכתוב עלילה לא מהעולם הזה (תרתי משמע). הדמיון הוא עולם מלא ואצל כל אדם הוא עולם שונה,זה העולם היחידי ששני אנשים יכולים לקרוא בדיוק את אותו הדבר ולחוות דבר שונה לגמרי, לא?
אני לא מתכוונת לזלזל בסופרים שכותבים עלילה דמיונית, אני דווקא אוהבת את הספרים האלה. זה פותח עולם חדש לגמרי ומאפשר בריחה מהמציאות. אבל לפעמים מה שאנחנו צריכים זה בעצם הצצה לתוך המציאות, במשקפיים שונות ובפרספקטיבה שונה מאיך שאנחנו מסתכלים על המציאות היומיומית "הרגילה" שלנו. ואני כותבת במרכאות כי אחרי הכל כל יום הוא יום שונה ובכל יום קורים דברים שונים. לפעמים הדאגות שלנו מוציאות אותנו מהמציאות למנגנון הדחקה אוטומטי (להגנה על השפיות מכל מה שקורה בחיים, הגנה מינימאלית יש לציין. מניסיון.)
אני אתן דוגמה: סינדרלה.
כולם מתמקדים בעובדה שהיא גדלה עם אמא חורגת מגיל קטן ועם 2 אחיות שאיך לומר, לא ממש חיבבו או התחשבו בה. אבל אף אחד לא לקח את זה למקום מציאותי יותר. אף אחד לא חשב מה זה לגדול בלי אבא או לאבד אבא בגיל צעיר כ"כ. אחרי הכל מחקרים פסיכולוגיים למיניהם כותבים במפורש שזה משפיע על ההתמודדות עם דברים אחרים בחיים.
אולי כי זו אגדת ילדים, וילדים, כמו שצריכים להתנהג ילדים (ואת האמת? אנחנו הרבה פעמים צריכים ללמוד מהם), לוקחים את הכל בקלות.
אוקיי אני הולכת סביב הנושא, אז אני אגיע לעיקר. אני מתמודדת עם הרבה דברים בתקופה האחרונה,חלקם אני גרמתי לזה וחלקם דברים שמה לעשות, החיים נותנים את התזכורת ששום דבר (אבל ממש שום דבר) לא יכול לקרות בדיוק איך שתכננת. אני לא היחידה שיש לה דברים שצריך לפתור, זה בטוח. אבל כשאנשים אומרים "החיים משעממים" ו"הלוואי והייתי חי כמוהו" זה מטריף אותי. כי אחרי הכל אתה לא יודע מה יש מתחת לדשא הירוק של השכן (אחרי הכל גם בדשא שלו יש דשן, וכולנו יודעים ממה דשן עשוי, נכון?).
הנקודה היא:
תסתכל על החיים שלך
יש דברים קשים וכמובן את ההתמודדות איתם
אבל יש את הדברים הקטנים, ההפתעות הקטנות האלה. לראות ילד רודף אחרי כלב בפארק, או לראות חבורה של אנשים שבקושי מכירים אחד את השני וראו אחד את השני עם גיטרה על הגב וזה הספיק כדי לפתוח את התיק ופשוט להתחיל לנגן. או פשוט סתם לשבת, להסתכל על השמים ולראות את העננים והשמש שמשתקפת בהם, ולדמיין אותם בתור צורות או חיות או מה שזה לא יהיה, ופשוט לחזור להיות ילדים. כי אחרי הכל, הם רואים 99% מהזמן רק את הטוב שיש בחיים.
החיים זה מה שקורה כשאנחנו עסוקים בלתכנן תכניות אחרות. אז למה להתלונן? בואו פשוט נהנה ממה שהחיים מציעים. אחרי הכל, הם לא מציעים רק רע (:
;){kind=link}