עם כל הבלאגן שהולך בזמן האחרון, גם במישור הביטחוני, עזה והתחממות הגזרה בדרום, וגם במישור האישי, אי אפשר שלא לחשוב על האנשים שהיו וכבר לא כאן... לחשוב על כמה זה יכול להיות פתאומי. יום אחד אתה עם החבר הכי טוב שלך משחקים צוחקים ומשתגעים וביום הבא המגרש ריק... אין עם מי לשחק.. אין חשק לצחוק.. והשיגעון היחידי שתקף זה "למה אני לא והוא כן..?"
זה בלתי נתפס. כולנו באיזשהו שלב בחיים מבינים שלא נחיה לנצח, ושהאנשים שאנחנו אוהבים אולי לא יישארו איתנו לתמיד. זה מפחיד ועצוב לחשוב על זה אבל כשזה באמת קורה? אתה מתחיל לתפוס את העובדה הזאת באמת ולהבין שזה יכול לקרות. אתה מפסיק לקחת את כולם כמובן מאליו ומתחיל להסתכל על כל דבר כאילו זו הפעם האחרונה שתסתכל עליו.
יש לי חדשות חברים: זו הדרך לחיות.
אתה רוצה לומר משהו לבנאדם מסוים? אל תחכה ל"זמן הנכון" כי הזמן הזה הוא כאן ועכשיו. אתה רוצה לעשות משהו ומעולם לא היה לך האומץ לנסות? האומץ יגיע רק בפעם השנייה שתעשה אותו כי התגברות על הפחד היא לעשות בדיוק את הדבר שאתה מפחד לעשות. אם יש לך חרטה מסוימת אל תתן לה לחלוף מדי פעם בראש ואז להדחיק אותה שוב..כי חיים מלאי חרטה זה מה שיישאר לך בסוף.
אני אישית לא אוהבת לחשוב על העבר ועל מה היה אם, כי אחרי הכל מה הטעם בזה? כל עוד אף אחד לא המציא מכונת זמן באמת שאין טעם. אני לא אוהבת לחשוב על מוות ועל העובדה שמספיק טיל אחד, תאונת דרכים אחת, נפילה לא נכונה על סכין מטבח, מה שלא יהיה ואני יכולה לאבד את האנשים הכי חשובים לי בחיים. זה קשה לחשוב על זה אבל זו המציאות שאנחנו חיים בה.
אל תתנו לרגעים בחיים לחלוף סתם ככה. אני יודעת שזה משפט נדוש אבל תנצלו כל רגע כי הוא לא יחזור שוב.
ובנימה אופטימית זו חח
נתראה בפוסט הבא (:
;){kind=link}